הרצלינה,

הרצלינה, מורתי וחברתי האהובה, היתה חלק בלתי נפרד מחיי מאז גיל שש עשרה.

שמעתי אודותיה עוד לפני שהכרתי אותה.

היינו חבורה של שלושה עשר תלמידים ותלמידות בוגרי ששית שבית הספר שלהם נסגר. 

חבר וחברה מעירוני ה המליצו על בית הספר בצירוף משפט מפתח – "שמענו שהרצלינה תחנך את ההומניסטית שנה הבאה, וכל מי שלומד אצלה אומר שהיא נהדרת".

בעירוני ה, פגשנו אותה, אישה יפה, רגישה, חכמה, יוזמת, ידענית ודעתנית ובעלת חוש הומור, אשר זכינו, והיתה למורה ומחנכת שלנו.

הרצלינה סיפרה לנו שבכל תחילת שנה היא מתרגשת מחדש לקראת המפגש עם התלמידים.  

כאשר הבחינה שבעמוד הראשון של המחברת שלי ושל חַבֵרִי לספסל הלימודים היה רשום שם בית הספר האהוב הקודם,  ולידו לֵב שציירנו בשיא הרצינות, קראה לי כדי להציע שאנחנו לא מחליפים אהבה באהבה אלא שהלב מתרחב, וּמְפָנה מקום לאהבות נוספות.

זה היה שיעור חשוב, עוד אחד מאלה שלא לומדים במסגרת תעודת ההוראה, והלב המתרחב, כמו מתנות רבות נוספות, הלך אתי מאז, וגם העברתי הלאה.

היא לימדה אותנו ברמה אוניברסיטאית. השכלתי להבין את זה בשנה הראשונה ללימודים באוניברסיטת תל-אביב, כאשר מושגים מתורת הספרות  הכללית לא היו לי לזרא, רק בזכותה.

בבית הספר ביקשה שנפנה אליה בשמה הפרטי, ולא בשם התפקיד, "המורה", וגם בזאת היתה שונה מהאחרים ומיוחדת במינה.

השיעורים שלה היו חוויה מרוממת לֵב וְשֶכֶל, ומאופיינים באסוציאציות אישיות וקונוטציות תרבותיות. 

בתום השיעור היינו מתייצבים אצל הספרנית המיתולוגית, ברכה, ושואלים ספרים אותם הזכירה או על קריאתם המליצה.

הרצלינה שילבה בהוראה אומנות פלסטית, מוסיקה, קולנוע ותיאטרון, ובכך הִציבה לנו, הבוגרות שלה, שהיו למורות בעצמן, רף גבוה מאוד, כמודל לחיקוי. 

זאת ועוד,  היא הזמינה לשיעורים שלנו אושיות תרבות כמו  הסופר יורם קניוק והמשוררת רבקה מרים לשוחח אתנו, חשפה בפנינו הצגות בעקבות חומר הלימוד  כְּמו "בדמי ימיה", וגם כאלה שהן חלק מהחיים כְּמו "הנפילה" בביצוע ניקו ניתאי, ו-"של מי החיים האלה לעזאזל" בביצוע גדליה בסר שהעמיד מיטה נפתחת בכיתה, ונתן הופעה בלתי נשכחת.

היא לקחה אותנו לקולנוע 'תכלת' שהיה סמוך לבית הספר, ושלחה אותנו לקולנוע 'פריז', והכירה לנו את פליני וברגמן, וגם את "אישה אחרת" עם איזבל הופרט, אלו חוויות שחיות עמי לעד.

הרצלינה  מארחת מושבעת. היא הזמינה גם אותנו, תלמידיה, לביתה. 

המפגש הראשון, המפעים, עם קיר הספרים של 'המורה שלי' והתמונה המוגדלת של רובינא ואלתרמן בסלון, זכור לי עד היום.

כאשר הבינה שאני רוצה להיות מחנכת ומורה לספרות, עודדה אותי, בלימודי תעודת ההוראה והייתה למורה המאמנת שלי. כאשר התחלתי להורות, היתה מרכזת מלווה ותומכת.

כשהייתי בשנה השניה להוראה קבעתי איתה פגישת הנחיה בנוגע להוראת המחזה "המלט" (שקספיר). נתפס לה הגב, באופן שמנע ממנה לתפקד, ובכל זאת, אי אפשר היה לנצח בשיחה הזו, היא לא הסכימה לבטל את פגישת העבודה שלנו.

אני חושבת שאז התחוור לי, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, (הַרָף) הסטנדרט הגבוה שהציבה, היה, בראש וראשונה, לעצמה.

אחר הצהרים בדקנו יחד מבחנים כאשר לרגלינו 'צולה הרגליים', השם שנתנה לתנור הספירלה הביתי.

העברנו זמן במלחמת המפרץ הראשונה, מְקַטרות, אבל מקפידות לחזור הביתה בשעה שכוחות הביטחון ייעדו לנו, חמש אחר הצהרים.

הרצלינה היתה רכזת שמזמינה את צוות הספרות לביתה עם כיבוד משובח, ומציעה ללמוד יצירות ביחד. ישיבות הצוות היו נעימות מאוד ומועילות מאוד גם יחד.

במשך השנים הייתי לא רק תלמידה בוגרת אלא גם חברה. זכיתי, והייתי לבת-בית, הכרתי את זאביק ורני, והמשפחה המורחבת והמתרחבת, וכמה חברים וחברות של המשפחה, וכמובן, סיפורי מורשת כָּלֵב-יֶגֶר.

שמחנו שאנחנו גרות קרוב, אני חושבת שאני שמחתי קצת יותר.

בשנים האחרונות הייתי עדה לגבורה שלך כאשר חלית. 

לא התלוננת, ולא הרפֵּית מהעשייה וּמִשמחת החיים עד הרגע האחרון.

—אני חושבת שאת התחושה העמוקה שלי אודות ההשפעה שלך על תלמידייך וחברייך, המסירות לביה"ס, לתלמידייך, וחברות אמת, העשייה למען  הנחלת אהבת הספרות והתרבות שכל כך אפיינו אותך, הדוגמא האישית שלך  למי הוא אדם לחיים – פוגשים יחד אתי הבוגרים והבוגרות שלך וחברייך, ומבחינה זו, אני מדברת גם מהפה של כולנו.

יהי זכרה הטוב ברוך🙏🏻

‏